ד״ר שי פרוכטמן | מנהל מחלקת חינוך אבן יהודה חבר הנהלת איגוד מנהלי אגפי חינוך
פרסום תוצאות מחקרים חדשים כמו מבחני פיז"ה, אירועי אלימות חוזרים ונשנים, מוטיבציה נמוכה לשירות קרבי ועוד - אלו רק מספר דוגמאות שחושפות את כולנו למצבה של מערכת החינוך בישראל. הכותרות הזועקות מטלטלות אותנו אך המסקנה לרוב מתייחסת לכך כאל גזירת גורל שלא ניתן לשנותה. אנו יודעים שגם בשנים הבאות יפורסמו נתונים לא מחמיאים ביחס למערכת החינוך שלנו כשנראה שרבים- גם בדרגים הגבוהים במערכת- כבר מנסים בכל אסטרטגיה לשנות את המצב אך הציבור אינו מאמין שיכול להתרחש שינוי אמיתי.
המשבר במערכת הפוליטית מעצים את הקשיים הגדולים של מערכת החינוך. שרים מתחלפים חדשות לבקרים ולא ניתן להוביל תכנית מסודרת ארוכת טווח. בכל פעם שמגיע שר חדש למשרד החינוך הוא "מקפיד״ להנחיל אג’נדה או מדיניות חדשה שתואמת את השקפת עולמו. בתווך נמצאים תלמידי ישראל שנותרים מבולבלים עם מסרים סותרים וללא כיוון חינוכי ברור. לכך יש להוסיף את העובדה שבאין ממשלה ואין תקציב מאושר- תוכניות רבות לא מיושמות מחוסר תקציב ולא ניתן לקדם רפורמות או שינויים רלוונטיים.
אין ספק כי אין פתרון אד-הוק שישנה בזמן קצר את המערכת כולה. עם זאת, על מנת להתחיל להזיז את הספינה לעבר יעדים של מצוינות והתאמה למגמות העתיד- התפיסה המערכתית חייבת להשתנות באופן מידי. השינוי חייב לעבור לדרגים המחוברים יותר לשטח- לרשויות המקומיות ולמוסדות החינוך עצמם.
בעוד משרד החינוך מצוי בסחרור בשל שינויים פוליטיים דחופים- דווקא השלטון המקומי שומר ברובו על יציבות המאפשרת לתושבים לפתח שיח חינוכי- יישובי אותו מובילים מנהלי מחלקות החינוך. השיח מאפשר בניה של אקוסיסטם קהילתי בו משולבים כוחות מוניציפאליים רבים- תושבים, מערכת חינוך, ארגוני חברה שלישית, תעשייה ופיקוח משרד. כך, המשאבים המקומיים והלאומיים מופנים למערכת החינוכית מתוך ראייה עתידית של הסיפור המקומי. חיזוק מעמד הרשויות המקומיות הוא אבן דרך משמעותי בפתרון הכולל. מעבר לכך- מקצועיות מנהלי מחלקות החינוך והריחוק שלהם מפוליטיזציה כזו או אחרת היא אולי אחד היתרונות המשמעותיים בשינוי הפרדיגמה.
במקביל, יש לחזק את כוחם של מנהלי המוסדות אשר הם הם בסופו של דבר אלו המכירים באופן הטוב ביותר את האוכלוסיה עמה הם עובדים. מתן אוטונומיה רחבה למנהלים, תחת פיקוח ובקרה של משרד החינוך, תביא לחינוך מותאם ומכיל עבור התלמידים- כפי שמתאים לכל מוסד. כיום המציאות בשטח הפוכה לחלוטין- הבלבול כיום במערכת החינוך והשינויים התכופים מביאים מנהלים רבים לעזוב את המערכת כשגם מורים איכותיים רבים פשוט מסרבים לקבל משרת ניהול.
דוגמא מובהקת לכך ניתן לראות בהחלטה של משרד החינוך לאסור הכנסת טלפונים ניידים לבתי הספר היסודיים. החלטה חשובה וערכית ללא ספק- אך הייתה צריכה להתקבל לאחר שיח עם המנהלים בשטח. דיון בית ספרי של המנהלים מול התלמידים ובניית ההחלטה באופן משותף וראוי- היתה מביאה עימה ערך מוסף גדול יותר לעצם ההחלטה.
גם אם בשנים האחרונות עובד המשרד בשיתוף פעולה עם הרשויות, ומאפשר איים של אוטונומיה, ברור כי החלטה "לשחרר" ולוותר על סמכויות אינה דבר של מה בכך עבורו, אך אם מעוניינים במהפכה אמיתית- אין מנוס מכך. המשרד לא יכול להתנהל במקביל גם כרגולטור וגם כגוף "שמפעיל" את המערכת. על משרד החינוך לקדם השקעה דיפרנציאלית של משאבים מתוך אוטונומיה למוסדות החינוך ולמנהלי המחלקות. זאת יחד עם הפעלת מנגנוני בקרה אחת למספר שנים כך שרשות שלא תעמוד ביעדים- תצומצם האוטונומיה שעל פיה היא פועלת. על המשרד להתוות מדיניות ורפורמה רחבה לשנים הבאות בהקדם –לפני שיהיה מאוחר מדי.